במשפט אחד קצר, התורה מצליחה לקודד את שלושת היסודות שעליהם נשענת כל הפיזיקה המודרנית: זמן, מרחב וחומר-אנרגיה, ובסדר כרונולוגי מדויק כמעט בלתי נתפס: קודם זמן ("בראשית"), אחר-כך מרחב ("השמיים"), אחר-כך חומר ("הארץ"), ולבסוף הזרקת אנרגיה ("יהי אור"). איש לא יכול היה לדעת זאת לפני 150 שנה, ובוודאי לא לפני 3300 שנה.
המילה "בראשית" עצמה אינה שם של זמן במובן של "יום ראשון", אלא מילת יחס: בתחילת-הזמן. המילה מורכבת מ"בְּ" (בתוך) ו"ראשית" (התחלה), וברגע שנאמרת, הזמן כבר מתחיל להתקיים. לפני כן אין "לפני". הפיזיקאים של ימינו, מאז פרידמן ולמאטר דרך הוקינג ועד פנרוז, מסכימים: הזמן עצמו נולד ברגע .t=0 אין משמעות לשאלה "מה היה לפני המפץ הגדול", כי הזמן לא היה קיים. הרמב"ן כותב במאה ה-13: "והזמן נברא בבריאה". הוא לא ידע על סינגולריות, אבל תיאר אותה במדויק.
השמיים ואת הארץ. השמיים בעברית הם תמיד הרקיע, המרחב הפתוח, השָׁמַיִם - "שָׁם". המילה קשורה ישירות למושג מקום. הארץ היא החומר המגובש, בעל המסה, מה שיש לו משקל וצורה. בפיזיקה של המאה ה-20 גילינו שהמרחב אינו רקע פסיבי: הוא דינמי, מתרחב, מתעקם, נקרע ונברא מחדש. האבל גילה ב-1929 שהיקום מתפשט, בדיוק כפי ש"השמיים" נפרשים מעל "הארץ". והארץ עצמה, החומר, אינה אלא אנרגיה קפואה, כפי שניסח זאת איינשטיין ב- E=mc² כלומר, גם כאן הסדר נשמר: קודם מרחב, אחר-כך חומר בתוכו.
אבל המשפט הראשון אינו רק רשימת מרכיבים. הוא גם מציין את המעבר ממצב של אחדות מוחלטת למצב של הבחנה והפרדה. לפני "בראשית" הכול היה מאוחד - אין זמן, אין מרחב, אין חומר. במונחים של פיזיקה מודרנית: הסינגולריות. בנקודה זו צפיפות האנרגיה אינסופית, חוקי הפיזיקה כפי שאנו מכירים אותם קורסים, וכל ההבחנות - בין זמן למרחב, בין חומר לאנרגיה, בין כאן לשם - אינן קיימות. הרמב"ם כותב במורה נבוכים ש"השם יתברך אחדות פשוטה בלי הרכבה ובלי ריבוי". התורה מתארת את אותו רגע של אחדות מוחלטת, ואז - ברגע אחד - מתחילה ההבחנה: זמן נפרד ממרחב, מרחב נפרד מחומר.
הפסוק השני מוסיף את השכבה הקריטית הבאה: והארץ היתה תהו ובהו וחושך על-פני תהום. כאן אנו נמצאים כבר אחרי t=0, אבל עדיין לפני הופעת האור. בפיזיקה זה בדיוק התקופה שבין 10⁻⁴³ שניות (זמן פלאנק) לכ-380,000 שנה אחרי המפץ - התקופה שבה היקום היה אטום לאור. הפוטונים היו כלואים בפלזמה צפופה, לא יכלו לנוע בחופשיות. היה חושך מוחלט. תהו ובהו הוא תיאור מדויק של אותו מצב קוונטי ראשוני שבו כל האפשרויות קיימות בסופרפוזיציה, אבל שום דבר לא ממשי עדיין. תהו - בלבול אינסופי של אפשרויות, בהו - ריקנות ממשית.
ואז מגיע הרגע הדרמטי ביותר: ויאמר אלהים יהי אור ויהי-אור. זהו הרגע של שחרור הפוטונים, הרקומבינציה, 380,000 שנה אחרי המפץ - בדיוק הרגע שבו היקום הפך לשקוף. אנחנו עדיין רואים את האור הזה היום כקרינת הרקע הקוסמית (CMB), הטמפרטורה של 2,725 מעלות קלווין שממלאת את כל המרחב. ה"יהי אור" הוא לא המצאת השמש ביום הרביעי - השמש היא רק גוף מקומי - אלא האור הקוסמי הראשוני, בדיוק כפי שמתאר זאת המפץ הגדול.
הרמב"ן, שוב במאה ה-13, כותב משהו שנשמע כאילו קרא את סטיבן ויינברג: "והנה ברא בראשונה חומר אחד דק מאוד אין בו ממש… וממנו נמשך הזמן והמקום והמדה". חומר ראשוני דק בלי ממש - זה בדיוק שדה האינפלציה הקוסמית שתיארו גות ואלן גות' בשנות ה-80. שדה סקלרי אחיד שמתמלא פתאום באנרגיית ואקום, מתנפח בקצב אקספוננציאלי, ויוצר את המרחב עצמו. ואז, כשהשדה "מתגלגל" למטה באנרגיה, הוא משחרר את האנרגיה שתהפוך לחלקיקים - בדיוק "יהי אור".
גם הסדר של ששת הימים ממשיך להדהים. היום השני: הפרדת מים עליונים ותחתונים על-ידי רקיע - זהו תיאור מדויק של היווצרות ההפרדה בין קרינה לחומר, בין הפלזמה החמה לבין המרחב המתפשט. היום השלישי: יבשה וימים - היווצרות הגלקסיות והמבנים הראשונים מתוך הערפל הקוסמי. היום הרביעי: מאורות ברקיע השמים - כוכבים וגלקסיות שמתחילים לזרוח בתוך המרחב שכבר התקרר מספיק.
אפילו מספר ה"ימים" עצמו אינו מקרי. בפיזיקה של המפץ הגדול יש שש "תקופות" עיקריות מובחנות היטב: עידן פלאנק, עידן האיחוד הגדול, עידן האינפלציה, עידן הקרינה, עידן החומר, עידן האצה. שש תקופות שונות לחלוטין בחוקים ובתנאים, בדיוק כמו ששת הימים.
המסקנה המפתיעה ביותר היא שהתורה אינה מתארת "בריאה במובן המיתולוגי" מול "מדע מודרני". היא מתארת את אותו תהליך עצמו, אבל בשפה שיכלה להיכתב לפני 3300 שנה וללא שום כלי מדידה. היא אינה טועה אפילו בפרט אחד מהסדר הקוסמולוגי המודרני: קודם זמן, אחר-כך מרחב, אחר-כך חומר, אחר-כך אור, אחר-כך הפרדות והתמיינות הדרגתית.
הרב אריה קפלן ז"ל כתב בשנות ה-70: "אם מישהו היה כותב ספר קוסמולוגיה מדעית מדויקת לפני 3000 שנה, הוא היה כותב בדיוק את פרק א' של בראשית". כיום, כשאנחנו יודעים על אינפלציה, על רקומבינציה, על אנרגיה אפלה וחומר אפל, המשפט הזה נשמע יותר נכון מאי פעם.
הפסוק הראשון של התורה אינו רק טקסט דתי. הוא גם המסמך הקוסמולוגי המדויק ביותר שנכתב אי פעם בשפה אנושית לפני המצאת הטלסקופ והמחשב. הוא מתאר את לידת הזמן, את פרישת המרחב, את התגבשות החומר ואת שחרור האור - בדיוק בסדר ובדיוק במילים שהיינו בוחרים היום לתאר את המפץ הגדול.
בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ בתחילת הזמן יצר הבורא את המרחב ואת החומר. זה לא רק פתיח לתורה. זו פתיח ליקום עצמו.