בספרות המקראית אין רגעים סימטריים וטעונים יותר משתי העליות האחרונות של משה להר. האחת - אל הר סיני, שם הוא מקבל את לוחות הברית; השנייה - אל הר נבו, שם הוא מת ומביט אל הארץ שלא ייכנס אליה. שתי הפרשיות נפתחות בציווי כמעט זהה: "עלה אליי ההרה" (שמות כד, יב) ו"עלה אל הר העברים הזה הר נבו" (דברים לב, מט). אולם מאחורי הזהות הלשונית מסתתר ניגוד קיומי עמוק: העלייה הראשונה היא עלייה של קבלה והמשכיות, השנייה היא עלייה של ויתור וסיום. שתי העליות יחד מציירות את דיוקנו המלא של משה רבנו - האיש שהיה מסוגל גם לקבל את התורה ולהביאה לעם, וגם לשחרר אותה ממנו ולמות בלא להשלים את חלומו.
העלייה הראשונה להר סיני מתרחשת בשיאו של תהליך ההתגלות הלאומי. לאחר מעמד הר סיני הגדול, אחרי עשרת הדיברות שנשמעו מפי הגבורה, ה' מזמין את משה לעלייה אישית וארוכה. "עלה אליי ההרה והיה שם" (שמות כד, יב) - הפועל "והיה שם" מלמד על שהות ממושכת, כמעט על התיישבות זמנית בתוך ענן הכבוד. משה נכנס לשם ארבעים יום וארבעים לילה, תומר במובן מסוים מן העולם. כשהוא שוהה שם הוא זוכה לראות את ה' פנים אל פנים, לשמוע את י"ג מידות הרחמים, ולקבל לוחות אבן כתובים באצבע אלוהים. אפילו אחרי חטא העגל, כשהלוחות הראשונות נשברות, משה עולה שוב - והפעם התורה מדגישה את הבוקר: "היה נכון לבוקר ועלית בבוקר אל הר סיני" (שמות לד, ב). הבוקר מסמל התחלה חדשה, מחילה, ברית שנייה שיש בה יותר רחמים מן הראשונה. כשמשה יורד בפעם השנייה קרן אור פניו, והוא נאלץ לשים מסווה כדי שהעם יוכל לעמוד מולו. העלייה לסיני היא אם כן עלייה של המרה: האדם עולה כבשר ודם ויורד כמי שנגעה בו האלוהות.
העלייה השנייה, בהר נבו, מתרחשת ארבעים שנה מאוחר יותר, ביום מותו של משה. הציווי מגיע באופן פתאומי וקשה: "בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה" אומר ה' למשה (דברים לב, מח), כלומר באותו יום שבו נאמרה שירת האזינו, באותו יום שבו סיים משה להעביר את התורה לדור הבא. "עלה… וראה את ארץ כנען… ומת בהר אשר אתה עלה שמה" (שם מט-נ). אין כאן "והיה שם" של שהות ממושכת, אין כאן הבטחה של חזרה. המילה "ומת" מופיעה באותו פסוק עם הפועל "עלה" - העלייה והמוות חד הם. משה אכן עולה, ובתיאור הקצר והמרגש שבסוף ספר דברים אנחנו רואים אותו עומד על ראש הפסגה, וה' מראה לו את כל הארץ - מגלעד עד דן, את כל נפתלי ואת ארץ אפרים ומנשה, את כל ארץ יהודה עד הים האחרון, את הנגב ואת הכיכר. זו ראייה על-טבעית, כמעט אלוהית בעצמה. ובכל זאת, מיד אחרי הראייה באה ההכרזה הקשה: "ראית בְעיניך ושמה לא תעבור". משה רואה את כל מה שלמענו חי ארבעים שנה במדבר, ודווקא אז הוא נקרא להיפרד מן העולם.
הסימטריה בין שתי העליות כמעט מושלמת. בשתיהן משה עולה לבדו, בשתיהן יש התגלות אישית של ה', בשתיהן יש ראייה של מה שאין בני אדם רגילים לראות - בסיני את כבוד ה', בנבו את הארץ המובטחת. בשתיהן משה נמצא על גבול היכולת האנושית: בסיני הוא כמעט מת מרוב קדושה ("כי לא יראני האדם וחי"), בנבו הוא מת ממש. אולם הניגוד הוא מה שמעניק לעליות את עומקן הטרגי. בסיני משה עולה כדי לקבל ולהביא, כדי להיות הצינור שדרכו תעבור התורה לעם. בנבו הוא עולה כדי לראות ולהרפות, כדי להעביר את השרביט ליהושע ולדור החדש. בסיני הוא חוזר אל העם מואר ומלא כוח להנהיג עוד ארבעים שנה. בנבו הוא נשאר שם לתמיד, והעם ממשיך בלעדיו.
המפרשים הקדמונים כבר הרגישו בכאב שבניגוד הזה. רש"י על הפסוק "ומת בהר" מביא את המדרש: "בא הכתוב ללמדך שכשם שעלה לקבל לוחות שניות כך עלה למות - שתיהן ביום הכיפורים היו". המדרש קושר בין היום שבו ניתנה המחילה לעם לבין היום שבו נגזר על משה למות, ורואה בכך סגירת מעגל של רחמים. הרמב"ן מוסיף כי דווקא משום שמשה הגיע לשיא קרבתו לה' - יותר מכל אדם שקם - הוא לא יכול היה עוד לחיות בעולם הזה אחרי ראיית הארץ. הראייה האלוהית שורפת את הגוף. אפשר לומר שמשה מת פעמיים: פעם אחת בסיני, כשראה את ה' ונשאר בחיים רק בזכות נס, ופעם שנייה בנבו, כשראה את הארץ וגמר את תפקידו.
אבל יש כאן יותר מאשר סוף טרגי של מנהיג. יש כאן הצהרה עמוקה על מהותה של הנהגה תורנית. משה הוא היחיד בתנ"ך שזוכה לשתי עליות כאלה, משום שהוא היחיד שמסוגל לעמוד בשני הקטבים הנוראים של השליחות האלוהית: הקוטב של "קח ותן" והקוטב של "שחרר ומסור". רוב המנהיגים נכשלים באחד משניהם. יש מי שיודעים לקחת אחריות ולקבל את התורה, אבל אינם מסוגלים לשחרר אותה ולהרפות מן השלטון. יש מי שמוכנים מיד לוותר ולפרוש, ואינם מוכנים לשאת בעול האחריות. משה הוא היחיד שעשה את שני הדברים במלואם. הוא לקח את התורה והוריד אותה לעם, והוא שחרר את העם והניח להם להיכנס לארץ בלעדיו. דווקא משום כך הוא נקרא "עבד ה'" - לא רק משום שהיה נאמן לקבל את דבר ה', אלא משום שהיה נאמן גם לוותר על הכל כשנדרש.
המדרש הידוע אומר שמשה מת "על פי ה'" - בנשיקה. הרבה דרשו על הנשיקה הזו, אבל אפשר לראות בה את שיא הקרבה שהושגה דווקא בוויתור. בסיני משה כמעט נשק לה' ונותר בחיים. בנבו הוא ממש נושק לו וחוזר אליו. הוויתור המוחלט על החלום האישי להיכנס לארץ הוא מה שהופך את המוות שלו לנשיקה. כי ברגע שמשה מקבל את הגזרה באהבה, הוא כבר לא נפרד מן ה'. הוא נשאר איתו לנצח, מעבר להר נבו, מעבר לארץ המובטחת, מעבר לזמן עצמו.
שתי העליות להר הן אם כן שני פרקי הסיום של ספר שלם על מנהיגות, על קדושה ועל אנושיות. בסיני אנחנו לומדים איך אדם יכול לעלות מעבר לגבולותיו ולקבל את דבר ה'. בנבו אנחנו לומדים איך אותו אדם עצמו יכול לרדת בחזרה אל גבולותיו, לקבל את המוות ולשחרר את העולם להמשיך בלעדיו. רק מי שעלה פעם אחת כדי לקבל מסוגל לעלות פעם שנייה כדי לוותר. ורק מי שוויתר במלוא מובן המילה זוכה להיקרא "משה רבנו" - לא רק המורה של הדור שלו, אלא המורה של כל הדורות הבאים, עד עצם היום הזה.
כך, בשתי עליותיו האחרונות, משה מלמד אותנו את הלקח העמוק ביותר: השלמות האנושית אינה בלהגיע אל המטרה, אלא בלהיות מסוגל גם להגיע וגם לשחרר. בסיני הוא הגיע אל התורה, בנבו הוא שחרר את הארץ. ובזכות שתי הפעמים גם יחד הוא נשאר לעד בראש ההר - לא זה של סיני ולא זה של נבו, אלא ההר הפנימי שבלב כל מי שמוכן לעלות, לקבל ולוותר שוב.