מאמר זה נכתב יחד עם ד"ר רחל נגה
ויקרא י״ט, יז לֹא־תִשְׂנָא אֶת־אָחִיךָ בִּלְבָבֶךָ הוֹכֵחַ תּוֹכִיחַ אֶת־עֲמִיתֶךָ וְלֹא־תִשָּׂא עָלָיו חֵטְא
בפסוק אחד קצר מספרת התורה סיפור שלם על טבע האדם ועל החברה היהודית. היא אוסרת לשנוא בלב, דורשת להוכיח בפה, ומזהירה שלא לחטוא תוך כדי ההוכחה עצמה. שלושה ציוויים בשמונה מילים, שכל אחד מהם יכול להפיל אדם גדול ולרומם אדם קטן.
הרמב״ן רואה כאן שלושה שלבים עולים של יחס שלילי כלפי הזולת, והתורה חוסמת אותם אחד אחד: שנאה בלב - אסורה. שתיקה - אסורה. תוכחה פוגענית - אסורה. אם אתה באמת אוהב, תוכיח. ואם אתה באמת אוהב, תיזהר שלא תפגע.
הגמרא בשבת שואלת: מניין שמי שרואה בחברו דבר שאינו מהוגן חייב להוכיחו? מהפסוק שלנו. הרמב״ם פוסק להלכה שכל אדם מישראל חייב להוכיח את חברו כשהוא עובר על אחת ממצוות התורה, בין בינו לבין עצמו ובין בפרהסיא. זו איננה המלצה מוסרית - זו חובה דאורייתא. שתיקה הופכת אותך לשותף. הסמ״ג מוסיף: אפילו מאה פעמים חייב לחזור ולהוכיח.
אבל מיד מגיעה האזהרה: ״ולא תשא עליו חטא״. אם ההוכחה גורמת לחטא, עדיף לשתוק. הגמרא בערכין לומדת: אם הלבנת פניו - עברת על הלאו הזה. החפץ חיים כותב שרוב בני אדם נכשלים בעוון זה יותר מכל העבירות, כי מוטב לאדם מיתה מאשר הלבנת פנים ברבים.
התורה עצמה לא הסתפקה בציווי בלבד - היא הדגימה אותו שוב ושוב דרך גדולי האומה.
כשאבימלך לוקח את שרה, אברהם יכול היה לשמוח לאיד. במקום זאת, אחרי שה׳ מחזיר אותה, אברהם מתפלל על אבימלך, נותן לו צאן ובקר ואומר ״הנה ארצי לפניך, בטוב בעיניך שב״. תוכחה בלי מילים, בדרך חסד וכבוד.
יהודה שופט את תמר לשריפה, וכשמתגלה שהוא עצמו אשם, הוא קורא לעם כולו: ״צדקה ממני״. הוא מקבל על עצמו השפלה פומבית כדי שלא תישא היא חטא שלא מגיע לה. זו תוכחה עצמית ברבים - הגבוהה ביותר.
נתן הנביא ניגש לדוד אחרי מעשה בת־שבע ואוריה. הוא אינו צועק ״נואף ורוצח!״. הוא מספר משל על כבשת הרש, ממתין עד שדוד עצמו גוזר ״בן מוות האיש העושה זאת״, ואז אומר בשקט: ״אתה האיש״. תוכחה מושלמת: ביחידות, בעדינות, במשל, עד שדוד מגיע לתשובה מתוך עצמו.
אליהו, לעומת זאת, מוכיח את אחאב בקשיות: ״הרצחת וגם ירשת?!״. התוצאה: אחאב עושה תשובה חלקית, אך שונא את אליהו עד יומו האחרון. ה׳ עצמו מוכיח את אליהו: ״לך רד לקראת אחאב״ - כלומר, דבר איתו פנים אל פנים, אל תברח ותנבא מרחוק.
ישעיהו מוכיח את העם בלשון חריפה: ״הוי גוי חוטא״, אבל קודם לכן הוא אומר על עצמו ״איש טמא שפתיים אנכי ובתוך עם טמא שפתיים אנכי יושב״. הוא מכניס את עצמו לתוך התוכחה, מדבר מתוך ״אנחנו״ ולא ״אתם״.
ירמיהו בוכה לפני שהוא מוכיח. ״מי יתן ראשי מים ועיני מקור דמעה״ - רק אחרי שהוא מראה שהוא שותף לכאב הוא קורא ״שובו בנים שובבים״.
ויונה - חמש מילים בלבד: ״עוד ארבעים יום ונינווה נהפכת״. בלי גערה, בלי שיפוט, רק אמת צרופה. המלך והעם חוזרים בתשובה שלמה, ויונה עצמו כועס על כך - כי לא באמת רצה בתיקונם. ה׳ מלמד אותו בסוף את סוד הרחמים.
כל אחד מהצדיקים האלה מלמד אותנו משהו אחר על האיזון העדין הזה: אברהם מלמד תוכחה במעשים, יהודה - תוכחה עצמית, נתן - תוכחה במשל וברכות, אליהו - מה קורה כשמוכיחים בלי רחמים, ישעיהו וירמיהו - שבלי דמעות אין תוכחה, יונה - שהאמת לבדה לפעמים מספיקה.
השולחן ערוך והחפץ חיים מסכמים מכל אלה שבעה כללים לתוכחה כשרה: ביחידות, בלשון רכה, מתוך כוונה טהורה, כשיש סיכוי שיקבלו, בדיקה עובדתית מראש, במידה, ותמיד מתחילים בהכרת הטוב. מי שאינו יכול לעמוד בכולם - חייב לשתוק.
בדורנו מצוות התוכחה כמעט נעלמה. הפחד מהלבנת פנים, תרבות ה״לייב אנד לט לייב״, הרשתות החברתיות שהפכות תוכחה לכלי נשק המוני - כל אלה גרמו לכך שבקהילות רבות כולם רואים את כולם חוטאים ואיש אינו פוצה פה. שנאה בלב מתחת לפני השטח, ו״שלום״ מזויף מבחוץ. הרב עמיטל זצ״ל אמר: ״בדורנו הפכה המצווה להוכיח - להוכיח רק בלב, וזה בדיוק ההיפך ממה שהתורה רצתה״.
אבל אפשר גם אחרת. אבא שרואה את בנו מדבר בגסות בקבוצת הווטסאפ של הכיתה - לא צועק ״אתה מחלל שם שמים!״, אלא יושב איתו בערב ושואל בנחת: ״איך אתה חושב שהילד השני הרגיש?״. מורה ששומעת תלמידה מלבינה פני חברה - קוראת לה אחרי השיעור ואומרת: ״אני בטוחה שלא התכוונת לפגוע, בואי נמצא דרך אחרת״. רב שרואה אנשים יוצאים מוקדם מהתפילה - אומר בדרשה: ״כואב לי לראות את בית הכנסת מתרוקן לפני קדיש, אולי נחשוב יחד איך לשפר?״.
הרב קוק כותב: התוכחה היא אהבה שיורדת לעומק הנשמה. היא אינה תיקון חיצוני, אלא השתתפות בגורל הנשמה של האחר. הבעש״ט מוסיף: כשאתה רואה חיסרון באחר - יש בך ניצוץ מאותו חיסרון, והתוכחה היא תיקון עצמי.
התורה יודעת שרובנו ניכשל באיזון הבלתי אפשרי הזה: לא לשתוק מול הרע, ובו בזמן לא לפגוע בבריה. היא מעדיפה שניכשל מתוך ניסיון לאהוב, מאשר שנצליח להיות ״צודקים״ לבד. הרב סולובייצ׳יק אמר: היהדות אינה דת של קדושים, אלא דת של בני אדם שרוצים להיות קדושים.
כל עוד אנחנו מנסים להוכיח מתוך אהבה - גם אם ניכשל, לא נשא עליו חטא. וכל עוד אנחנו שותקים לגמרי - גם אם נצליח לא להלבין פנים, נשא עליו חטא גדול יותר.
זו אולי המצווה הקשה ביותר בתורה. וזו בוודאי אחת האהבות הגדולות שהתורה דורשת מאיתנו.