מהמטה אל הדיבור

מבוא: הנקודה העמוקה ביותר בחיי משה

רובנו גדלנו על הסיפור שמשה לא נכנס לארץ בגלל שהכה בסלע. אבל ככל שלומדים יותר לעומק, מבינים שמדובר במשהו הרבה יותר עמוק: חטא מי מריבה איננו חטא של כעס או של טעות טכנית. זהו השיא של מאבק פנימי שארך שמונים שנה, מאבק בין שני עולמות: עולם הכוח החומרי-הפיזי של ארמון פרעה, ועולם הדיבור הטהור של בורא העולם. וכל חייו של משה היו תהליך הדרגתי של גמילה מהראשון והתקרבות לשני.

המאמר הזה רוצה להציע קו אדום אחד, נסתר אך עקבי, שחוצה את כל תולדות משה: הניסיון להוציא ממנו את ה"מצרי" שבו, את האמונה שכדי להזיז את העולם צריך "לעשות משהו בידיים", ולהביאו לדרגה שבה הוא סומך רק על "מוצא פי ה'".

ילדות בארמון - שפת הכוח הפיזי

משה גדל בבית פרעה. בבית הזה שום דבר לא זז בלי מעשה גשמי. מלך רוצה משהו - הוא מרים יד, חיילים הורגים. חרטומים רוצים להוכיח עליונות - הם משליכים מטות והופכים אותם לתנינים. הדיבור הוא רק פקודה; הכוח האמיתי הוא מה שהיד עושה. גם כשמשה בן ארבעים והורג את המצרי - הוא עושה זאת בידיים. הצדק שלו אמיתי, אבל השפה שלו עדיין מצרית לגמרי.

כשהוא בורח למדיין, הוא בעצם בורח גם מהשפה הזו. אבל השריד שלה נשאר: המטה שבידו. מדרש מפורסם אומר שדווקא המטה הזה היה מונח בגן בית יתרו, מטה שהיה פעם בידי אדם הראשון, עבר לנח, לאברהם, ליצחק, ליעקב, ולבסוף נלקח על ידי פרעה כשלל. משה מוציא אותו משם - והמטה הופך לסמל של הכוח החומרי שפרעה גנב מהעולם.

הסנה - הטענה מחדש של המטה

בסנה הקב"ה לא מבטל את המטה. הוא לא אומר למשה "זרוק אותו". הוא אומר "שלך את ידך והחזק בו" (שמות ד, יז). כלומר: אני לא מבטל את הכלי המצרי, אני מטעין אותו מחדש. המטה יהפוך לתנין, יביא צפרדע, יביא דם - אבל רק אחרי שמשה יגיד את המילים. זו השנה הראשונה של האימון: אתה יכול להשתמש במטה, אבל רק אם הדיבור קודם. הדיבור הוא העיקר, המטה הוא רק שליח.

ואכן, בכל עשר המכות משה ואהרן מקפידים על הסדר: קודם "כה אמר ה'", אחר כך המעשה. החרטומים עושים הפוך - קודם זורקים את האבק, אחר כך אומרים מילים. הקב"ה מלמד את משה: בעולם שלי הדיבור הוא הראשוני.

ארבעים שנות אימון בדיבור

כל ספר במדבר-דברים בנוי על הפועל "דבר". "דבר אל בני ישראל", "דבר אל אהרן", "דבר אל הכהנים", "ואמרת אליהם". התורה כמעט לא משתמשת ב"צו את" או "פקוד את" - רק "דבר". זה לא מקרי. זה תוכנית חינוכית מכוונת למשה. אחרי ארבעים שנה שבהן הוא שומע בכל יום "דבר אל...", הוא אמור להפנים סופית: העולם שלי מתנהל בדיבור בלבד. אין צורך להרים יד. אין צורך להכות. אפילו כשהעם חוטא - דבר אליהם, תוכיח אותם, תתפלל עליהם. הדיבור מספיק.

שני כשלים גדולים - אותה נקודה

חטא העגל משה עולה להר ארבעים יום, מקבל לוחות - "כתב אלהים חרות על הלוחות". הלוחות הם הדיבור שהתגשם. הוא יורד ורואה את העגל - התגשמות החומר. ברגע של חוסר אמון בדיבור הטהור, הוא חושב: "אני צריך להילחם בחומר בחומר". אם אשבור את הלוחות על העגל - הכתב האלוקי ינצח את הזהב. אבל הקב"ה רצה שמשה ידבר אל העם, ינזוף, יעורר תשובה. הוא בחר בשבירה - מעשה פיזי. המדרש אומר: "הלואי לא שברת אותם" (ילקוט שמעוני תשצד). גם כאן - שריד מהארמון.

מי מריבה - המבחן הסופי אחרי ארבעים שנה של "דבר אל...", מגיע הרגע שבו משה אמור להוכיח שהוא השלים את התהליך. הקב"ה אומר במפורש: "דבר אל הסלע לפני עיניהם ונתן מימיו" (במדבר כ, ח). בלי מטה. בלי מכה. רק דיבור. כי אם הסלע יוציא מים רק בגלל הדיבור של משה - כל ישראל יראו שכשם שה' ברא את העולם בעשרה מאמרות, כך גם בדור המדבר המים יוצאים ממאמר אחד של נביא. זה היה אמור להיות השיא של כל האימון.

אבל העם צורח "תנו לנו מים!", וברגע של חולשה משה חוזר ללשון הישנה: "שמעו נא המורים, המן הסלע הזה נוציא לכם מים?" והוא לוקח את המטה - הכלי המצרי – ומכה. המים יצאו, אבל הקידוש השם הגדול לא קרה. ולכן הקב"ה אומר: "יען לא האמנתם בי להקדישני לעיני בני ישראל - לכן לא תביאו את הקהל הזה אל הארץ".

הרמב"ן והאבן עזרא והאור החיים כולם מסכימים: החטא איננו הכאה במקום דיבור - החטא הוא חוסר אמון שדיבור לבדו מספיק.

התיקון הסופי בהר נבו

משה לא נכנס לארץ בגוף, אבל הוא כן השלים את התיקון בנשמה. איך הוא מת? התורה אומרת: "עלה אל הר העברים הזה... וראה את הארץ בעיניך... ומת שם" (דברים לב, מח-נ). אין מכה, אין מחלה, אין מעשה. רק דיבור של הקב"ה, הסתכלות, ונשיקה. בדיוק כמו שהעולם נברא - בדיבור בלבד. בהר נבו משה סוף סוף חי לגמרי בעולם של הדיבור הטהור, בלי שום מטה, בלי שום מעשה פיזי. שם הוא השלים את מה שלא הצליח במי מריבה.

סיכום: הנשמה של משה והנשמה שלנו

כל הסיפור של משה הוא סיפור של גמילה מהאמונה בכוח היד. הוא נולד בדור שהאמין שרק חומר מניע חומר. הוא מת בדרגה שבה הוא יודע ש"לא בזרוע ולא בחיל כי אם ברוחי" - ובדיבורי.

והמסר לנו עצוב ומרומם כאחד: גם הצדיק הגדול ביותר, אחרי שמונים שנה של עבודה, עדיין יכול להיתפס ברגע אחד על שארית קטנה של "מצריות". אבל דווקא משום כך אנחנו לא צריכים להתייאש. כי אם משה רבנו השלים את התיקון רק במותו - על אחת כמה וכמה שאנחנו, בניו, יכולים להשלים אותו בחיינו: בכל פעם שאנחנו בוחרים לדבר במקום להכות, להתפלל במקום להרים יד, להאמין שמילה טובה, תפילה, ברכה, לימוד תורה - הם הכוח האמיתי שמניע את העולם, אנחנו ממשיכים את התיקון של משה רבנו, ומביאים את הגאולה שמשה עצמו לא זכה להביא בגוף - אבל כן זכה להביא בנשמה.

יהי רצון שנזכה כולנו להשלים את מה שמשה התחיל: להאמין בכל הלב ש"מוצא פי ה' יחיה האדם", ולחיות בעולם שבו הדיבור האלוקי הוא הכוח היחידי שמניע הכל.