בסוף ספר שמואל ב׳, בקינת דוד על יהונתן, נופל פסוק שרבים נרתעים ממנו או מנסים לרכך אותו: ״צַר־לִי עָלֶיךָ אָחִי יְהוֹנָתָן נִפְלָאַתָה אַהֲבָתְךָ לִי מֵאַהֲבַת נָשִׁים״ (שמואל ב׳ א, כו). האומץ לומר זאת בפה מלא - שאהבה בין שני גברים יכולה לעלות על ״אהבת נשים״ - נשמע כמעט בלתי אפשרי בתרבות המקראית. ובכל זאת הפסוק עומד שם, חשוף וחד־משמעי. המפרשים החסידיים, ובעיקר בעל ״נועם אלימלך״ וה״קדושת לוי״, הציעו פרשנות עמוקה ומפתיעה: ״אהבת נשים״ שאליה משווה דוד איננה אהבה רומנטית רגילה כלל ועיקר, אלא דווקא האהבה האחת והיחידה בתנ״ך שבה שתי נשים אוהבות זו את זו באהבה טהורה, נטולת קנאה, מלאת ויתור והקרבה - האהבה בין רחל ולאה.
המאמר הזה ינסה לעקוב אחרי החוט הזהוב הזה, מן הפרשה של רחל ולאה בבראשית ועד לקינת דוד, ולהראות איך התורה עצמה מציבה מודל של אהבה על־טבעית בין שתי צרות, ודווקא אותו מודל הופך להיות מדד האהבה הגבוה ביותר גם בין דוד ליהונתן.
חלק ראשון - ״ותען רחל ולאה ותאמרנה לו״: קול אחד
המפגש הראשון שלנו עם רחל ולאה כאישיות משותפת הוא בפרשת הבריחה מלבן. יעקב, אחרי עשרים שנה של עבודה קשה, קורא לשתי נשותיו אל השדה ומספר להן על החלום ועל הצורך לברוח. התגובה שלהן היא אחת הפסוקים היפים והנדירים בתורה:
״וַתַּעַן רָחֵל וְלֵאָה וַתֹּאמַרְנָה לּוֹ הַעוֹד לָנוּ חֵלֶק וְנַחֲלָה בְּבֵית אָבִינוּ? הֲלוֹא נָכְרִיּוֹת נֶחְשַׁבְנוּ לוֹ כִּי מְכָרָנוּ וַיֹּאכַל גַּם אָכוֹל אֶת כַּסְפֵּנוּ״ (בראשית לא, יד-טו).
התורה לא אומרת ״ותען לאה ורחל״ או ״ותען כל אחת לחוד״, אלא ״ותען רחל ולאה״ - כאילו הן גוף אחד ונפש אחת. רש״י מביא מדרש: ״בקול אחד ענו״. לא סתם הסכמה - זהות מוחלטת של רצון ומחשבה. זו הפעם היחידה בתנ״ך ששתי נשים, ובפרט שתי צרות, מדברות בקול אחד.
ה״שפת אמת״ (פרשת ויצא תרמ״ט) כותב: ״בזה נתקן כל עוון הקנאה שהיה בעולם מאז חוה ושרה והגר… כאן נולדה אהבה שלא תלויה בדבר, אהבה של ׳ואהבת לרעך כמוך׳ בין שתי נשים על אותו בעל״.
חלק שני - הדודאים: אהבה שיודעת לוותר
הסצנה השנייה היא פרשת הדודאים (בראשית ל, יד-טז). ראובן מוצא דודאים בשדה ומביא לאמו לאה. רחל, העקרה, מבקשת: ״תְּנָה לִּי נָא מִדּוּדָאֵי בְנֵךְ״. לאה, בכאב מובן, עונה: ״הַמְעַט קַחְתֵּךְ אֶת אִישִׁי וְלָקַחַת גַּם אֶת דּוּדָאֵי בְנִי?״ ואז באה התשובה של רחל, שקשה להאמין שהיא יצאה מפי אישה במצבה:
״לָכֵן יִשְׁכַּב עִמָּךְ הַלַּיְלָה תַּחַת דּוּדָאֵי בְנֵךְ״.
רש״י על אתר: ״ורחל יודעת ששנואה היא, לפיכך ויתרה״. הרמב״ן מוסיף: ״ורחל אמרה כן מתוך צער גדול, אבל מתוך אהבת אחותה״.
ה״אור החיים״ הקדוש הולך צעד נוסף: ״רחל מסרה את בעלה בלילה שהיה ראוי לה - כדי שתהיה לאה שמחה. זהו ויתור של ׳נפש תחת נפש׳ ממש״.
וכאן מגיע הפלא: לאה לא מנצלת את הוויתור הזה כדי להשפיל את רחל. להיפך - היא יוצאת לקראת יעקב בשדה ואומרת ״אֵלַי תָּבוֹא כִּי שָׂכֹר שְׂכַרְתִּיךָ״ - בלי שמץ של התרברבות, רק שמחה טהורה. שתי הנשים כאן מגלות אצילות נפש שאין דומה לה: לאה נותנת את הדודאים שיכולים אולי לעזור לרחל להרות, ורחל נותנת את הלילה שלה כדי שתהיה ללאה שמחה וליעקב בן נוסף.
ה״שם משמואל״ (פרשת ויצא תרע״ה) מסכם: ״זו אהבה שלא רואים כמוה בעולם - אהבה בין צרות שהופכת את הקנאה לאהבה, את הכאב לשמחה משותפת״.
חלק שלישי - ״נפלאתה אהבתך לי מאהבת נשים״
עכשיו אנחנו מגיעים לקינת דוד. דוד הוא צאצא ישיר של לאה (יהודה - פרץ - חצרון - רם - ישי - דוד). יהונתן הוא צאצא של רחל (יוסף או בנימין - שני בניה - הולידו את שבטי בנימין ושאול בן קיש מבנימין).
ה״נועם אלימלך״ (פרשת ויצא) כותב את הדרשה המפורסמת: ״כשדוד אמר ׳נפלאתה אהבתך לי מאהבת נשים׳ - לא על אהבת נשים הרגילה דיבר, כי אם על אותה אהבה נפלאה ונשגבת שהייתה בין רחל ולאה, אמהותיהם של דוד ויהונתן. אמר דוד: אפילו האהבה הגדולה והטהורה ביותר שהייתה בין אמהותינו - אהבת רחל ולאה - אהבתנו עולה עליה״.
ה״קדושת לוי״ (רבי לוי יצחק מברדיצ׳ב) מוסיף: ״כי שם הייתה אהבה בין צרות על אותו איש - ועדיין הייתה אהבה שלמה. כאן אין אפילו ׳אותו איש׳ ביניהם - רק אהבה טהורה בלי שום אינטרס, בלי תחרות, בלי קנאה כלל. לכן ׳מאהבת נשים׳ - מאותה אהבה נפלאה עצמה - גדולה אהבתנו״.
הרב קוק ב״עולת ראיה״ (ח״ב עמ׳ שמ) רואה כאן תיקון עמוק יותר: ״אהבת דוד ויהונתן באה לתקן את כל הפירודים שהיו במשפחת יעקב… הם לקחו את האהבה שהייתה בין רחל ולאה - והעלו אותה מדרגה, לאהבה שאין בה שום צד של תחרות כלל״.
חלק רביעי - מה מלמדת אותנו האהבה הזאת היום
התורה לא מסתירה את הכאב של רחל ושל לאה. להיפך - היא חושפת אותו בגלוי: ״וַיַּרְא ה׳ כִּי שְׂנוּאָה לֵאָה״, ״וַתֹּאמֶר רָחֵל… הָבָה לִּי בָנִים וְאִם אַיִן מֵתָה אָנֹכִי״. אבל דווקא מתוך הכאב הזה נולדת אהבה גדולה יותר.
בדור שלנו, שבו קנאה ותחרות הן כמעט ערך, התורה מציבה מראה הפוכה: שתי נשים שיכולות היו להרוס זו את זו - בוחרות שוב ושוב להרים זו את זו. צאצאיהן, דוד ויהונתן, לוקחים את אותה אהבה ומטהרים אותה עוד יותר - עד שהיא הופכת לאהבה שאין בה ״אני״ כלל.
זו אולי הסיבה שהפסוק של דוד נשאר כל כך חשוף ובלתי מתפשר. הוא לא מנסה להסתיר את העומק הרגשי, כי האהבה האמיתית איננה פוחדת להיראות. כמו שכתב בעל ״תניא״ (אגרת הקודש כרך טו): ״אהבה אמיתית היא כשאני שמח בשמחתך יותר משמחתי שלי״ - וזה בדיוק מה שרחל ולאה עשו זו לזו, וזה מה שדוד ויהונתן עשו זה לזה.
סיום
בסופו של דבר, הסיפור של רחל ולאה ושל דוד ויהונתן הוא סיפור אחד גדול של תיקון האהבה. מהאהבה שמתחילה בקנאה ובכאב, עוברת דרך ויתור והקרבה, ומגיעה לאהבה טהורה שאין בה ״שלי״ ו״שלך״ כלל. וכשדוד בוכה על יהונתן ואומר ״נפלאתה אהבתך לי מאהבת נשים״ - הוא לא מבזה את אהבת הנשים. להיפך - הוא מציב אותה כפסגה, ואומר: אפילו הפסגה הזאת - אהבתנו עולה עליה.
זו אהבה שראויה להיכתב בתורה, וראויה להיכתב בלב.