יעקב אבינו הוא הדמות המורכבת והמרתקת ביותר בספר בראשית. הוא אינו גיבור מושלם כמו אברהם ואינו נבחר טהור ופסיבי כמו יצחק. הוא אדם שמתחיל את דרכו בערמומיות מחושבת, ממשיך בהונאה גדולה, ולבסוף הופך לישראל - אבי האומה, האיש שהתמודד עם המלאך וניצח, האיש שהשם שלו נושא את שם ה'.

דווקא הפגמים הראשוניים שלו הופכים את סיפור חייו למראה מדויקת כמעט מפחידה של העיקרון התורני "במידה שאדם מודד - מודדים לו". מה שהוא עושה לאחרים, מה שהוא מאפשר בביתו, ואפילו מה שהוא מכריז בפיו - חוזר אליו באופן כמעט זהה, אבל הפעם הוא הקורבן. ומתוך הכאב הוא לומד לתקן.

התורה מציגה את הפגם בגלוי גמור. יעקב, בהדרכת רבקה אמו, מתחפש לעשו, לובש את בגדי עשו היקרים, מכסה את זרועותיו החלקות בשיער עזים, ומשקר לאביו העיוור: "אָנֹכִי עֵשָׂו בְּכֹרֶךָ". הוא גונב בכורה וברכה במרמה, מנצל חושך, עיוורון, ריח, מגע וקול.

עשרים ושתיים שנה אחר כך, בליל הכלולות המפורסם, יעקב מגלה שהעולם יודע להחזיר בדיוק באותו מטבע. הוא עובד שבע שנים "וַיִּהְיוּ בְעֵינָיו כְּיָמִים אֲחָדִים בְּאַהֲבָתוֹ אֹתָהּ", ובבוקר הוא מגלה שלאה לצדו. לבן מחייך ואומר: "לֹא יֵעָשֶׂה כֵן בִּמְקוֹמֵנוּ לָתֵת הַצְּעִירָה לִפְנֵי הַבְּכִירָה". הפרשנים שמים לב לעוקץ: לבן כאילו אומר - אצלנו אסור לעשות מה שאתה עשית אצלכם. יעקב שרימה כדי לקחת את הבכורה - מקבל עכשיו את הבכירה (לאה) במרמה. הוא שרימה בחושך - רימו אותו בחושך.

המעגל לא נעצר שם. שנים רבות אחר כך, כשיעקב כבר זקן ועיניו כהות מראות, באים בניו עם כותונת הפסים של יוסף טבולה בדם עזים, ואומרים: "הַכֶּר־נָא הַכְּתֹנֶת בִּנְךָ הִיא". אותה מילה "הַכֶּר־נָא" שיצחק אמר ליעקב ("קְרָב נָא אֵלַי וַאֲמֻשְׁךָ בְּנִי… וְאָרִיחָה אֶת־רֵיחַ בְּגָדָיו"). הבגד והריח ששיקרו פעם עבור יעקב - משקרים עכשיו נגדו. יעקב קורע את בגדיו ומתאבל שנים רבות, "וַיְמָאֵן לְהִתְנַחֵם".

והנה מוטיב נוסף, חד ועמוק לא פחות: הגנבה והקללה על הגנב. כשיעקב ובני ביתו בורחים מחרן, רחל גונבת את התרפים של אביה. לבן רודף אחריהם בזעם, מחפש את האלילים. יעקב, שלא יודע דבר על הגנבה, פורץ בלהט צדקני נורא: "עִם אֲשֶׁר תִּמְצָא אֶת־אֱלֹהֶיךָ לֹא יִחְיֶה" (בראשית לא, לב). הוא בטוח בעצמו עד כדי קללה גורפת: מי שגנב - לא יחיה. הוא אפילו לא חולם שדווקא רחל, אהובת נפשו, יושבת על התרפים ומסתירה אותם בגופה.

שנים רבות אחרי כן, במצרים, יוסף שם את גביע הכסף באמתחת בנימין. החיילים עוצרים את האחים ושואלים: "לָמָּה שִׁלַּמְתֶּם רָעָה תַּחַת טוֹבָה?". האחים, שלא יודעים על התרגיל, נשבעים בלהט זהה לזה של אביהם: "אֲשֶׁר יִמָּצֵא אִתּוֹ מֵעֲבָדֶיךָ וָמֵת" (בראשית מד, ט). אותו נוסח בדיוק. אותו עונש מוות על גנבה. והפעם זה בנימין - בנו של רחל, האישה שגנבה את התרפים - עומד להיהרג בגלל גנבה שלא הוא גנב.

המילים חוזרות כמעט מילה במילה: "לֹא יִחְיֶה" (יעקב על הגנב בביתו) "וָמֵת" (בניו על הגנב באמתחת בנימין)

הקללה שיצאה מפיו של יעקב בלהט הצדקנות חוזרת כבומרנג על בנו האחרון של רחל. יעקב שקילל מבלי לדעת - נאלץ עכשיו לשמוע את בניו מקללים מבלי לדעת, והפחד לאבד עוד בן מאותה אישה מכה בו שוב.

ועכשיו מגיע מעגל נוסף, עדין ועמוק במיוחד: בפגישה הדרמטית עם עשו בפרשת וישלח, אחרי עשרים שנה של פחד מוות, יעקב משתחווה שבע פעמים ומנסה לפייס את אחיו במתנות ענק. עשו אומר לו: "יֶשׁ־לִי רָב אָחִי, יְהִי לְךָ אֲשֶׁר־לָךְ". ויעקב עונה משפט שנשמע תמים, אבל הוא כמעט וידוי מלא: "קַח־נָא אֶת־בִּרְכָתִי אֲשֶׁר הֻבָאת לָךְ, כִּי חַנַּנִי אֱלֹהִים וְכִי יֶשׁ־לִי־כֹל" (בראשית לג, יא).

קח נא את ברכתי. אותה ברכה שיעקב לקח ממנו במרמה, הוא מציע עכשיו בחזרה - אבל הפעם בגלוי, מתוך ויתור, מתוך הכרה שהוא כבר לא צריך אותה כדי להרגיש שלם. הוא לא אומר "קח את המתנה שלי", הוא אומר במפורש "קח את ברכתי". הוא מחזיר לעשו את מה שגנב ממנו - לא את הברכה המילולית עצמה (כי אותה אי אפשר להחזיר), אלא את כל הרכוש, את כל העושר, את כל מה שהברכה הייתה אמורה להביא. הוא אומר לו: קח את מה שהיה אמור להיות שלך מלכתחילה. אני כבר לא נלחם על זה.

זהו אחד הרגעים היפים ביותר של תיקון בחיי יעקב. האיש שלקח ברכה במרמה - מחזיר ברכה מרצונו, בלי שום איום, בלי שום תחבולה. הוא כבר לא צריך להיות "המוצלח יותר" כדי להרגיש בטוח. יש לו כֹל.

ואז מגיע הרגע האחרון, רגע התיקון הגדול. יוסף מביא את מנשה ואפרים לברכת הסב. הוא מסדר אותם לפי הסדר: הבכור מימין, הצעיר משמאל. יעקב, שכבר כמעט אינו רואה, מצליב את ידיו במודע ומניח את ימינו על ראש אפרים הצעיר. יוסף מתנגד: "לֹא־כֵן אָבִי, כִּי־זֶה הַבְּכֹר". ויעקב עונה: "יָדַעְתִּי בְנִי יָדַעְתִּי". הוא יודע בדיוק מה הוא עושה. פעם הוא עצמו היה הצעיר שקיבל את הברכה במרמה. עכשיו הוא, ביודעין ובגלוי, נותן את הברכה הראשית לצעיר - לא מתוך תחבולה, אלא מתוך הכרה עמוקה שהבכורה הרוחנית אינה תלויה בסדר הלידה.

כך נסגרים כל המעגלים:

כל אחד מהמעגלים האלה היה יכול להיות עונש נקמה. בתורה הם הופכים למסלול חינוך מדויק. הקב״ה לא מעניש את יעקב כדי להרוס אותו, אלא כדי שיחוש על בשרו את הכאב שהוא גרם או אפשר. רק מי שחווה את הכאב של ההונאה, של הגנבה, של הקללה הנמהרת - יכול להפוך ל"ישראל", איש ישר שרואה את האל גם בחושך.

החז״ל אמרו זאת במפורש (תנחומא ויצא ט): "אתה אמרת ‘אנוכי עשו בכורך’ - חייך, יבוא חמיך ויאמר לך ‘לא יעשה כן במקומנו’… אתה אמרת ‘לא יחיה’ - חייך, יבואו בניך ויאמרו ‘ומת’".

יעקב לא נענש. הוא חונך. והחינוך הצליח. מתוך האיש שפעם אמר "אנוכי עשו בכורך", ששמע "לא יעשה כן במקומנו", שקילל "לא יחיה" וראה את בגד בנו טבול בדם - יצא לבסוף האיש הזקן והחכם שמביט על כל בניו ואומר:

"הִקָּבְצוּ וְאַגִּידָה לָכֶם אֵת אֲשֶׁר יִקְרָא אֶתְכֶם בְּאַחֲרִית הַיָּמִים".

כי רק מי שעבר את כל מעגלי ההונאה, הגנבה והתיקון - רק הוא ראוי ויכול לראות את אחרית הימים.