יש פסוקים בתורה שנשמעים כמו קריאה רגשית, ויש פסוקים שנשמעים כמו דרישה קיומית. הפסוק "וְאָהַבְתָּ אֵת ה' אֱלֹהֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשְׁךָ וּבְכָל מְאֹדֶךָ" שייך לקבוצה השנייה. הוא אינו מסתפק בלב, ואפילו לא בנפש. הוא מוסיף מילה שלישית, כבדה ומסתורית: מאדך.
חז"ל פירשו את המילה בעיקר בשני אופנים: "בכל ממונך" - כי יש אדם שממונו חביב עליו מגופו, ו"בכל מידה ומידה שהוא מודד לך" - בין לטובה ובין לרעה. שני הפירושים חשובים, אבל הם עדיין משאירים מקום לשאלה: מדוע נבחרה דווקא המילה מאד?
כאן נכנסת קריאה יצירתית, כמעט משחקת באותיות, אך נוגעת בעומק קיומי.
האותיות המשותפות
בסיפור הבריאה, כל יום מסתיים במילים "וירא אלהים כי טוב". רק ביום השישי, לאחר בריאת האדם, נאמר:
"וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה וְהִנֵּה טוֹב מְאֹד" (בראשית א, לא).
האותיות של המילה מְאֹד הן א-ד-מ. אותן האותיות של המילה אָדָם, רק בסדר שונה.
זה אינו פירוש לשוני מדעי. המילים אינן נגזרות זו מזו. אבל במסורת היהודית, במיוחד בעולם המדרש והקבלה, חילופי אותיות כאלה נתפסו תמיד כרמז. כשהתורה בוחרת לומר "טוב מאד" דווקא ברגע שבו נברא האדם, היא רומזת שמשהו בבריאה הגיע לשלמותו רק עם הופעת האדם. ה"מאד" הוא האדם.
אם כך, כשהתורה דורשת מאיתנו לאהוב את ה' "בכל מאדך", היא עשויה לרמוז למשהו עמוק יותר מאשר ממון או מידה: בכל מה שהופך אותך לאדם.
שלוש שכבות של אהבה
הפסוק בונה שלוש שכבות:
1. בכל לבבך - הלב המרכז הרגשי, הרצוני, המקום שבו מתקבלות ההחלטות הפנימיות. חז"ל כבר ראו בכפילות האות ב' ("לבבך") רמז לשני יצרי הלב. האהבה צריכה לכלול גם את היצר הטוב וגם את היצר הרע, גם את החלקים הבהירים וגם את החלקים האפלים. הלב הוא לא רק סמל. הוא המשאבה המרכזית של החיים.
2. בכל נפשך - הנפש והדם בתנ"ך, הנפש קשורה לעיתים קרובות לדם ולכוח החיים ("כי נפש הבשר בדם היא"). הדם אינו נשאר בלב. בזכות הלב הוא מגיע לכל תא ותא בגוף. הוא מביא חמצן, מזין, מפנה פסולת, ומשתתף במערכות ההגנה של הגוף. הדם הוא השליח של הלב. הוא נושא את החיים אל הקצוות הרחוקים ביותר של הגוף, אל המקומות שהלב עצמו אינו מגיע אליהם ישירות.
בקריאה זו, "בכל נפשך" אינה רק נכונות למסור את החיים ברגע של קידוש השם. היא האהבה שחודרת דרך מערכת החיים כולה - דרך הדם שמגיע לכל תא, שמקיים, שמגן, שמחבר בין המרכז לבין כל החלקים. האהבה אינה נשארת במרכז. היא זורמת.
3. בכל מאדך - האדם כולו אם "מאד" נושא בתוכו את אותיות "אדם", אז השכבה השלישית אינה עוד חלק מהאדם, אלא האדם בשלמותו. לא רק הלב, לא רק הנפש, אלא כל המערכת: הגוף, התודעה, הזיכרון, הכשרונות, החולשות, ההיסטוריה האישית, היחסים, העבודה, החלומות. כל מה שמרכיב את הישות האנושית הפרטית שלך.
האהבה הנדרשת אינה אהבה של "חלק ממני". היא אהבה של כל מה שאני.
התמונה המלאה
כשמחברים את שלוש השכבות מתקבלת תמונה חיה:
הלב הוא המרכז. הדם (הנפש) הוא הזורם ממנו אל כל חלקי הגוף, מביא חמצן, מזין ומגן. וה"מאד" הוא האדם כולו - המערכת השלמה שהלב והדם מקיימים.
האהבה לה' נדרשת להיות בנויה באותו אופן: מתחילה במרכז (הלב), זורמת דרך מערכת החיים כולה (הנפש/הדם), ומגיעה עד לקצוות הרחוקים ביותר של הקיום האנושי (המאד - האדם).
זו אינה אהבה מקומית. זו אהבה מערכתית.
למה דווקא ביום השישי?
הקשר לסיפור הבריאה מעמיק את העניין. עד יום השישי הבריאה הייתה "טובה". רק כשהופיע האדם היא הפכה ל"טובה מאד". האדם הוא לא עוד יצור בתוך המערכת. הוא זה שנותן למערכת את ממדי העומק, הבחירה והאחריות.
כשהתורה דורשת "בכל מאדך", היא בעצם אומרת: האהבה שאתה נדרש אליה היא אותה איכות שהפכה את הבריאה כולה מ"טובה" ל"טובה מאד". כלומר - אהבה שיש בה ממד של שלמות אנושית.
סיכום
הקריאה היצירתית הזו אינה מוכיחה דבר מבחינה לשונית. היא אינה "הפירוש" של הפסוק. אבל היא פותחת צוהר.
היא מציעה שכאשר התורה אומרת "בכל מאדך", היא רומזת לא רק לממון או למידת הסבל, אלא לכל מה שהופך את האדם לאדם. לאותו דבר שהפך את הבריאה כולה מ"טובה" ל"טובה מאד".
ואהבת את ה' אלהיך - בכל לבבך (המרכז), בכל נפשך (הדם הזורם לכל תא, המביא חיים והגנה), ובכל מה שאתה... בכל מאדך!