מבוא

בתורה מופיע מוטיב חוזר ומשמעותי סביב המילה "ירך", שלכאורה נראית כחלק גוף פשוט, אך למעשה היא נושאת עומק עצום. המוטיב מופיע בשלושה מקומות מרכזיים: בשבועת אברהם לעבדו אליעזר, בשבועת יעקב ליוסף, ובמאבקו של יעקב עם שרו של עשיו, שם נפגעה כף ירכו. חכמים ראו בשלושת המקרים הללו ביטוי אחד גדול לקדושת ברית המילה, לחותם הברית בין הקב"ה לזרע אברהם, ולמאבק הנצחי על טהרת הדורות והמשכיותם. מאמר זה יסקור את ההקשרים הללו, יביא ציטוטים ממקורות ראשונים ומאוחרים, ויבאר בפירוט את אופן השבועה ואת משמעותה העמוקה.

הירך ככינוי צנוע לאיבר ההולדה ולברית

התורה משתמשת שוב ושוב בביטוי "יוצאי ירך" לתיאור צאצאים: "כל נפש יוצאי ירך יעקב שבעים נפש" (שמות א, ה), "ולגדעון היו שבעים בנים יוצאי ירכו" (שופטים ח, ל). המילה "ירך" היא, אם כן, כינוי מכובד ומצונזר לאיבר המין הגברי, מקור הזרע והדורות. כאשר הקב"ה מבטיח לאברהם זרע, הוא אומר: "אשר יצא ממעיך הוא יירשך" (בראשית טו, ד), ומיד לאחר מכן באה מצוות המילה, כי דווקא מאותו מקום יוצא הזרע הקדוש.

חז"ל קישרו זאת ישירות לברית המילה. רש"י על הפסוק "שים נא ידך תחת ירכי" כותב: "תחת ירכי - מקום המילה" (בראשית כד, ב). במדרש בראשית רבה (פרשה מו) שואל המדרש: "ולמה תחת הירך?", ועונה רבי אבא בר כהנא: "על עסקי המילה נשבע".

שבועת אברהם לאליעזר

בפרשת חיי שרה אברהם משביע את אליעזר: "שים נא ידך תחת ירכי, ואשביעך בה' אלקי השמים ואלקי הארץ, אשר לא תקח אשה לבני מבנות הכנעני" (בראשית כד, ב-ג). מדוע דווקא שם? רש"י מסביר: "לפי שהנשבע צריך שיטול בידו חפץ של מצוה, כגון ספר תורה או תפילין, והמילה היתה מצוה ראשונה לו ובאה לו על ידי צער והיתה חביבה עליו, ונטלה". כלומר, המילה היא "חפץ מצוה" עליון, חותם הברית.

אופן ביצוע השבועה היה ממשי לחלוטין. בתלמוד בבלי שבועות יח ע"ב: "מלמד שהיה אוחז במקום מילה ונשבע". רש"י שם: "אוחז במילה - שהיה תופס בו ונשבע". הרמב"ן מרחיב: "והמשביע אוחז במילה, והנשבע מניח ידו תחת יד המשביע". הרמב"ם פוסק להלכה (הלכות שבועות יא, ט): "וכיצד היתה שבועת אבותינו? המשביע אוחז במקום המילה, והנשבע מניח ידו שם". כלומר, אברהם אחז באיבר המילה של עצמו, ואליעזר הניח ידו מתחת לידו של אברהם, שניהם נוגעים בחותם הברית.

תוספות (שבועות שם) דנים בשאלה מי אוחז במי, אך מסכימים כולם שהאחיזה היתה ממש באיבר. המהר"ל (גור אריה) מסביר את הטעם העמוק: "כשם שנשבעים היום על ספר תורה, כך נשבעו הם על חותם הברית, שהוא חותמו של הקב"ה בעולם".

שבועת יעקב ליוסף

אותה נוסחה בדיוק חוזרת בפרשת ויחי: "אם נא מצאתי חן בעיניך, שים נא ידך תחת ירכי, ועשית עמדי חסד ואמת, אל נא תקברני במצרים" (בראשית מז, כט). רש"י שם: "תחת ירכי - מקום המילה". מדרש שכל טוב: "השבע לי בברית מילה, כדרך שהשביע אברהם את עבדו אליעזר". יעקב רצה להבטיח שגופו, שנימול בברית אברהם, לא יישאר בטומאת מצרים, אלא יובא לקבורה בארץ הקודש.

גם כאן האחיזה היתה זהה, אלא שהפעם מדובר באב ובנו האהוב. הכלי יקר מסביר את הבחירה במילה כערבות: "השביעו במילה, כי מצד המילה נעשה האדם גדור מעריות". יעקב ידע שפרעה עלול להתנגד להוצאת גופתו, ולכן בחר בשבועה החמורה ביותר, שבועה על חותם הברית.

מאבק יעקב עם המלאך

בפרשת וישלח המלאך פוגע דווקא בכף ירכו של יעקב: "ויגע בכף ירך יעקב... על כן לא יאכלו בני ישראל את גיד הנשה אשר על כף הירך עד היום הזה" (בראשית לב, כה-לג). הרמב"ן: "הכוונה לפגוע בזרעו של יעקב, כי שר של עשו ידע שכל כח ישראל תלוי בברית המילה". הזוהר (א, צד ע"ב) מכנה את המקום "ירכא קדישא". האור החיים הקדוש: "הירך היא סמל לכל מה שממשיך את האומה, לכן נשבעים עליה, כי שם הערבות להמשך, ושם גם האויב מנסה לפגוע".

המלאך לא הצליח לפגוע במהות הברית עצמה, אלא רק בגיד החיצוני, ולכן נשאר איסור גיד הנשה כזכר לנצחונו של יעקב.

הקשר המשולש והעמוק

שלושת המקרים יוצרים מעגל מושלם:

בקבלה הירך מזוהה עם ספירת היסוד, מקום הברית, ערוץ הזרימה של השפע האלוקי לעולם. הפגיעה היא נסיון לחסום את היסוד, אך יעקב ניצח, ולכן זכה לשם "ישראל".

משמעות אופן השבועה

האחיזה הממשית באיבר המילה אינה דבר גס כלל ועיקר. היא נעשתה בצניעות גמורה, מתוך הכרה שזהו חותם הקב"ה בעולם. רבינו בחיי: "על דרך הפשט - מנהג כריתת ברית של שעבוד, על דרך הסוד - השביעו במצות מילה המחודשת לו". הילקוט שמעוני: "המילה ניתנה בצער, ולכן אין נשבעין אלא בה, וחביבה היא, כי מצילה מגיהנם".

סיכום

מוטיב הירך בתורה אינו מקרי. הוא מלמד אותנו שדווקא במקום הצנוע ביותר, במקום הכי אינטימי, טמונה הקדושה הגדולה ביותר של עם ישראל. שם נשבעים על נאמנות לדורות, שם מנסים כוחות הטומאה לפגוע, ושם מנצחים בקדושה. השבועה באחיזת המילה היא אחד הביטויים היפים ביותר לכך שכל כוחנו, כל עתידנו וכל נצחוננו תלויים בברית הקדושה שכרת הקב"ה עם אברהם, ועמנו לעולם ועד.