הפרשנות המסורתית רואה בסיפור קין והבל סיפור על קנאה, על כוונת הלב בקורבן ועל ראשית הרצח. אולם קריאה עכשווית אתית-אקולוגית, המושפעת מתנועות זכויות בעלי חיים וטבעונות מוסרית, פותחת אפשרות נוספת: הסיפור הוא ניסיון אלוהי לבדוק האם האנושות מסוגלת לחזור לאידיאל הצמחוני-ללא-אלימות של גן עדן גם לאחר הגירוש ממנו. התזה הזו אינה חדשה לגמרי - היא מופיעה ברמזים אצל הרב קוק, אצל הנזיר ובמדרשים מאוחרים - אך היא נותרה בשוליים. מטרת המאמר היא להעמיד אותה במרכז ולבחון אותה מחדש.
הציווי הראשוני בבראשית הוא צמחוני מוחלט: "הִנֵּה נָתַתִּי לָכֶם אֶת־כָּל־עֵשֶׂב זֹרֵעַ זֶרַע… וְאֶת־כָּל־הָעֵץ… לָכֶם יִהְיֶה לְאָכְלָה. וּלְכָל־חַיַּת הָאָרֶץ… אֶת־כָּל־יֶרֶק עֵשֶׂב לְאָכְלָה" (א 29-30). הפסוק כולל במפורש גם את בעלי החיים - כלומר, גם הם נועדו להיות צמחונים. זוהי תמונת עולם הרמונית ללא מוות, ללא טריפה וללא שפיכות דמים. רש"י מביא את דברי ר’ יהודה בן בתירא שגם החיות בגן עדן אכלו רק עשב, והרמב"ן מוסיף שרק לאחר החטא ניתנה להן רשות לטרוף. הצמחונות היא אפוא המצב הראשוני והרצוי.
רק לאחר המבול, כשהאנושות כמעט נכחדה, מגיע השינוי הדרמטי: "כְּיֶרֶק עֵשֶׂב נָתַתִּי לָכֶם אֶת־כֹּל" (ט 3). הניסוח "כירק עשב" מלמד שהבשר ניתן באותו מעמד של הצומח - הוראת שעה, לא אידיאל. מיד מוטלת ההגבלה "אַךְ־בָּשָׂר בְּנַפְשׁוֹ דָמוֹ לֹא תֹאכֵלוּ", כאילו כדי להזכיר שבשר הוא עדיין נפש חיה. הרמב"ן קורא לזה "היתר גמור מפני התקופה", והרב קוק מפרש זאת כירידה זמנית לצורך עלייה עתידית, עד שישובו ימות המשיח ו"לֹא־יָרֵעוּ וְלֹא יַשְׁחִיתוּ בְּכָל־הַר קָדְשִׁי" (ישעיהו יא 9).
בסיפור קין והבל הניגוד המקצועי הוא גם ניגוד ערכי עמוק. קין הוא "עֹבֵד אֲדָמָה" - מקצוע שמזכיר את המשימה בגן עדן לפני החטא ("לְעָבְדָהּ וּלְשָׁמְרָהּ") ואת העונש לאחריו ("עֹבֵד אֲדָמָה"). הוא מייצג את האדם שנשאר נאמן לעבודת האדמה בלבד, ללא שליטה על חיי בעלי חיים וללא שפיכות דמים. הבל הוא "רֹעֵה צֹאן" - מקצוע שכבר כרוך בשליטה, בריבוי מבוקר ובאפשרות של שחיטה עתידית. במדרש פדר"א מובא במפורש שהמחלוקת ביניהם הייתה על עצם הקורבן: קין טען שהעולם נברא בחסד ולכן אסור להקריב נפש חיה, והבל טען שמידת הדין מחייבת קורבן דם.
הסירוב לקבל את מנחת קין ("וְאֶל־קַיִן וְאֶל־מִנְחָתוֹ לֹא שָׁעָה") נתפס בדרך כלל כעדות על כוונה לקויה. אך אפשר לקרוא אותו הפוך: כמבחן מכוון. ה’ רוצה לבדוק האם נציג האידיאל הצמחוני יצליח לשמור על אי-אלימות מוחלטת גם כשהוא נדחה, גם כשהוא חש מקופח. הפנייה המיידית של ה’ אל קין - "לָמָּה חָרָה לָךְ… הֲלוֹא אִם־תֵּיטִיב שְׂאֵת" - היא כמעט עידוד: יש דרך לתקן בלי לפגוע באחר. קין נכשל בדיוק בנקודה הזו.
ברגע שהוא רוצח את הבל הוא מבצע את שפיכת הדם הראשונה בעולם החדש, ובכך סוגר את האפשרות לחזור לאידיאל גן עדן. מעתה הדם יישפך - של בעלי חיים ושל בני אדם - והאנושות תזדקק לחוקים במקום לשלום מוחלט. העונש של קין ("נָע וָנָד תִּהְיֶה בָאָרֶץ") הוא אירוני וכואב: האיש שרצה לעבוד את האדמה בטהרתה מאבד את היכולת להיאחז בה, ואת הסיכוי להיות "עובד אדמה" ללא דם.
קין הוא אפוא דמות טרגית: נציג האידיאל הצמחוני-שלום-עולמי הראשון, שנכשל במבחן הקשה ביותר - לשמור על אי-אלימות גם תחת עלבון. אילו עמד בו, אולי כל ההיסטוריה הייתה נראית אחרת: ללא קורבנות דם, ללא שחיטה, ללא מלחמות. התורה אינה מסתירה את הכישלון, אך גם אינה מוחקת את האידיאל. ההיתר לאכול בשר נשאר הוראת שעה, והנביאים ממשיכים לחזות עתיד שבו הזאב והכבש ירעו כאחד.
הבחירה הצמחונית המוסרית של ימינו אינה אפוא המצאה מודרנית, אלא ניסיון להגשים את מה שקין לא הצליח: לעמוד במבחן של אי-שפיכות דמים מוחלטת בעולם פגום. קין נכשל. השאלה הגדולה והפתוחה היא אם אנחנו, צאצאיו, נעמוד בו.