אדמה - אם, דם, אדם

תקציר

מאמר זה מציע קריאה חדשה ומהפכנית בפרקי בראשית א-ח: האדמה איננה רקע פסיבי לדרמה האנושית, אלא ישות חיה בעלת רצון, תשוקה וסבל. כבר בבראשית ב, ה-ו היא 'מתלוננת' על היעדר אדם שיעבוד אותה, משקה את עצמה באד ומעוררת את ה' ליצור את האדם מן העפר - לא כשיא הבריאה המתוכנן, אלא כמענה לתחינה אימהית של האדמה. משום כך, בכל חטא של האדם האדמה היא זו שמקוללת (ג, יז; ד, יא), עד שבקורבנו של נוח היא זוכה לכפרה ולביטול הקללה 'בעבור האדם' (ח, כא). המאמר משלב פרשנות מקראית קפדנית, מדרשי חז'ל, קטעי זוהר מרכזיים ודיאלוג עם מיתוסי הבריאה המסופוטמיים והמצריים, ומראה שהאדם הוא במידה רבה 'ילד מבוקש אך לא מתוכנן' של האם-אדמה, וההיסטוריה המקראית כולה היא ניסיון של הבן לגאול את אמו מקללתה שלה.

מבוא: האדמה כסובייקט, לא כאובייקט

במרבית הפרשנויות הקלאסיות של ספר בראשית, האדמה היא רקע פסיבי. אולם קריאה קפדנית מגלה שהיא דמות: יש לה תלונה, תשוקה, קללה וכפרה. מאמר זה טוען שהאדם נוצר כתגובה ישירה לתחינת האדמה, ולכן בכל פעם שהאדם חוטא - האדמה היא הנענשת.

התלונה הראשונית: 'וְאָדָם אַיִן לְעָבֹד אֶת־הָאֲדָמָה'

(בראשית ב, ה-ו)
העדר הגשם והעדר האדם מוצגים כשני חסרונות מקבילים. האדמה משקה את עצמה באד - מעשה ייאוש אימהי. הרמב'ן כבר כתב: 'והנה האדמה השקתה את פניה כדי שיהיה לה אדם שיעבדה'.

ה' נענה - האדם כתיקון מאוחר

(בראשית ב, ז)
הניגוד בין פרק א’ (אדם כשיא הבריאה) לפרק ב’ (אדם לפני הצמחים והבהמות) מלמד שפרק ב’ מספר את הסיפור מנקודת מבטה של האדמה. האדם נברא כי היא ביקשה.

הקללה הכפולה: האדמה משלמת את המחיר

• גן עדן: 'אֲרוּרָה הָאֲדָמָה בַּעֲבוּרֶךָ' (ג, יז)
• קין: 'אֲרוּרָה הָאֲדָמָה אֲשֶׁר פָּצְתָה אֶת־פִּיהָ' (ד, יא) המילה 'בעבורך' חוזרת פעמיים: הקללה היא על האם בגלל הבן.

המבול - טיהור הרחם

המבול הוא מעין 'הפלה קוסמית' של האדמה ששתתה יותר מדי דם אדם.

הכפרה - קורבן הדם של נוח

(בראשית ח, כ-כא)
רק לאחר קורבנו של נוח נשבע ה': 'לֹא־אֹסִיף לְקַלֵּל עוֹד אֶת־הָאֲדָמָה בַּעֲבוּר הָאָדָם'. הקורבן הוא כפרה לאדמה, לא רק לאדם.

עדות הזוהר: האדמה כשכינה תחתונה

• זוהר חדש, בראשית טור ד: האדמה ביקשה זיווג, הקב'ה ברא לה את האדם.
• זוהר א, מט ע'ב: תשוקת השכינה לאדם.
• זוהר ג, קז ע'א: 'כל קללה דאתקללת - אתקללת שכינתא, ולא אדם'.
• זוהר א, פג ע'א: האד העולה מן הארץ הוא קריאתה של השכינה 'זיווגא בעינא!'
• זוהר ב, רלט ע'ב: קורבן נוח הוא כפרה לשכינה שנקללה בגלל האדם.

מקבילות במזרח הקדום

מיתוס אטרהסיס, אנומה אליש ואגדת ח’נום המצרית - בכל אלה האדם נברא כדי לפטור את האלים/האדמה מעבודה. גם שם האדמה היא זו ש'דורשת' את האדם.

מסקנה: האדם כילד מבוקש אך מסוכן

האדם איננו מרכז הבריאה; הוא תולדה של תשוקה אימהית של האדמה-השכינה. כל ההיסטוריה המקראית היא ניסיונו של הבן לגאול את אמו מקללתה שלה. האדמה ביקשה אדם. היא קיבלה אותו. ועכשיו היא ממתינה שהילד שלה - אנחנו - נרפא אותה.