בגן עדן עמדו שני עצים מיוחדים. אחד עץ החיים, השני עץ הדעת טוב ורע. כולנו גדלנו על הפרשנות הקלאסית: אסור לאכול מהפרי. אבל בואו נקשיב שוב לפסוק עצמו: "וּמֵעֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע לֹא תֹאכַל מִמֶּנּוּ כִּי בְּיוֹם אֲכָלְךָ מִמֶּנּוּ מוֹת תָּמוּת" (בראשית ב, יז).
המילה "עץ" בתנ"ך היא מילה רבת-פנים. היא עץ ממש, אבל היא גם עצה: "עֵץ חַיִּים הִיא לַמַּחֲזִיקִים בָּהּ" (משלי ג, יח), "עֵץ־עֵצָה נִשְׂבָּרָה" (ישעיהו י, לג), "בְּעֵצָה טוֹבָה אֶקֹּף עָלַיִךְ" (תהילים לב, ח).
אם כן, אולי האיסור הראשון והיחיד שקיבל האדם בגן עדן לא היה על פרי אלא על עצה. לא על כל עצה, אלא על סוג אחד ויחיד של עצה: עצה דעתנית, מוחלטת, בנושאי טוב ורע. כלומר: אף אחד, גם לא הקב"ה עצמו, גם לא הנחש, גם לא הרב הכי גדול, לא יגיד לך "ככה בדיוק טוב וככה בדיוק רע. "את זה אתה חייב להחליט בעצמך. כי ברגע שמישהו אחר קובע לך את סולם הערכים המוסרי, האני האמיתי שלך מת.
כִּי בְּיוֹם אֲכָלְךָ מִמֶּנּוּ מוֹת תָּמוּת" הרי האדם לא מת פיזית באותו יום, הוא חי עוד 930 שנה. הכפל "מות תמות" הוא מוות מיידי של הזהות, מוות רוחני של הייחוד הפנימי. מי שמקבל סולם טוב-ורע מוכן מבחוץ הופך להעתק, לצל, לקליפה, רקמת דעות של אחרים.
התורה מבחינה בחדות נפלאה בין שני סוגי עצות:
- עצות חיים, עצות דרך, עצות מעשיות - לא רק שמותרות, הן מצווה גמורה. "בְּרֹב יוֹעֲצִים תּוּשִׁיָּה" (משלי יא, יד), "חָכְמוֹת בַּחוּץ תָּרֹנָּה" (משלי א, כ).
- עצות דעתניות מוסריות - "יודעי טוב ורע" באופן סופי ומוחלט - אסורות בהחלט. מי שמגיע ואומר לך "זה טוב באופן אבסולוטי, זה רע באופן אבסולוטי, ככה חייבים לחשוב" - זה בדיוק הנחש בגרסה חדשה.
התנ"ך מלא דוגמאות שמוכיחות את ההבחנה הזו:
- יתרו ומשה (שמות יח) עצה ארגונית-מעשית איך לשפוט את העם - משה מקבל בשמחה. זו עצה, לא הכתבה מוסרית.
- נתן ודוד (שמואל ב יב) הנביא לא מכתיב לדוד "אתה רשע". הוא מספר משל ומאלץ את דוד עצמו להוציא את פסק הדין המוסרי שלו.
- אברהם והמלאכים (בראשית יח) אברהם מתווכח עם הקב"ה על סדום: "הֲשֹׁפֵט כָּל־הָאָרֶץ לֹא יַעֲשֶׂה מִשְׁפָּט!?" אפילו מה' הוא לא מוכן לקבל סולם טוב-ורע סגור. והקב"ה מקבל את הוויכוח.
- שלמה (מלכים א ג) מבקש "לֵב שֹׁמֵעַ… לְהָבִין בֵּין־טוֹב לְרָע" - לב שיוכל הוא עצמו להבחין, לא שיוכתב לו.
- יונה הנביא בורח כי אינו מסכים עם הרחמים של הקב"ה על נינוה. הוא לא מוכן לקבל את סולם הטוב-והרע האלוהי כמובן מאליו. התנ"ך מציג אותו כנביא אמיתי דווקא בגלל זה.
- קורח (במדבר טז) - הדוגמה השלילית המושלמת קורח לא שואל, הוא מכתיב: "כָּל־הָעֵדָה כֻּלָּם קְדֹשִׁים". הוא הפך את עצמו למקור הבלעדי של ידיעת טוב ורע, וניסה להאכיל את כולם מהעץ שלו. האדמה בולעת אותו - "מות תמות" חי ומיידי.
המסר היהודי העמוק ביותר שיוצא מהפסוק הזה הוא הצהרת החירות הכי נועזת שקיימת: הקב"ה נתן לנו 613 מצוות, כלים, גבולות, השראה - אבל בתוך המסגרת העצומה הזו הוא השאיר מקום אחד קדוש שאסור לגעת בו: הסולם הפנימי שלך של טוב ורע. שם אתה לבדך עם עצמך ועם בוראך. שם אסור לקבל עצה דעתנית, ושם אסור לתת אותה לאחרים.
בדור שלנו, שבו כל אחד צועק מהטלפון "זה טוב! זה רע! זה מוסרי! זה פשע!", הפסוק הראשון של התורה עדיין מהדהד כמו פעמון חירות: "ומעץ הדעת טוב ורע לא תאכל ממנו". תקשיב לכולם, תלמד מכולם, תתייעץ עם כולם - אבל את ההחלטה הסופית מהו טוב ומהו רע תעשה לבד. כי רק ככה אתה באמת חי. וכשאתה באמת חי - אתה באמת בן חורין.