בכל התנ״ך כולו מופיעה הצורה המדויקת "הַבֶּט־נָא" רק פעמיים בלבד: פעם אחת לאברהם בלילה של ברית בין הבתרים - "הַבֶּט־נָא הַשָּׁמַיְמָה וּסְפֹר הַכּוֹכָבִים" (בראשית ט״ו 5), ופעם שנייה מפיו של בלעם, כשהוא מצטט את דברי בלק המואבי - "הִנֵּה עַם יָצָא מִמִּצְרַיִם… לְכָה־נָא אָרָה־לִּי אֹתוֹ… הַבֶּט־נָא עַתָּה" (במדבר כ״ב 11, בתוך הציטוט). הנדירות הקיצונית הזו איננה מקרית. התנ״ך מדליק כאן נורה אדומה עצומה ואומר לקורא: שימו לב היטב - בכל פעם שהביטוי הנדיר הזה מופיע, מתרחש שינוי תודעתי עמוק: האדם נקרא לצאת מהכאב הפרטי־מיידי ולהביט אל תמונה קוסמית גדולה בהרבה.
הטענה שלי פשוטה ועמוקה כאחת: הציווי "הַבֶּט־נָא" הוא הכלי העדין והחזק ביותר של התורה להוציא את האדם מהכאב הפרטי־גופני־מיידי ולהכניס אותו אל תוך חזון היסטורי־קוסמי. זו איננה נחמה זולה מסוג "יהיה בסדר". זו הזמנה לראייה אחרת של המציאות - ראייה שבה הכאב לא נעלם, אלא הופך לחלק מסיפור גדול בהרבה.
המסע מתחיל בלילה הכי חשוך של אברהם. עשר שנים הוא בארץ, ניצח מלכים, הציל את לוט - ועדיין ערירי. הוא עומד מול ה' ואומר את המשפט הכואב ביותר שאדם יכול לומר: "מָה תִּתֶּן־לִי וְאָנֹכִי הוֹלֵךְ עֲרִירִי".
התגובה האלוהית מפתיעה בעדינותה. ה' לא נוזף, לא ממהר להבטיח בן באותו רגע. הוא פשוט מוציא אותו החוצה ואומר: "הַבֶּט־נָא הַשָּׁמַיְמָה וּסְפֹר הַכּוֹכָבִים אִם־תּוּכַל לִסְפֹּר אֹתָם… כֹּה יִהְיֶה זַרְעֶךָ".
שלושה דברים קורים כאן בבת אחת: האדם מוצא פיזית מהאוהל החשוך של הייאוש. הוא מתבקש להביט - לא סתם לראות, אלא להביט הבטה עמוקה, איטית, כמעט מדיטטיבית. וההבטחה איננה "יהיה לך בן אחד" אלא "כֹּה יִהְיֶה זַרְעֶךָ" - לא תראה את הכול בחייך, אבל אתה אב לאומה שלמה, לעולם שלם.
באותו לילה הכאב לא נעלם. שרה עדיין עקרה. אבל הוא קיבל מסגרת חדשה. הכאב הפרטי הפך לחלק מלידת כוכבים.
כמה פרקים אחרי כן אותו מוטיב בדיוק חוזר - הפעם בגוף של אישה. רבקה הרה, וההריון קשה מנשוא. "וַיִּתְרֹצְצוּ הַבָּנִים בְּקִרְבָּהּ" עד שהיא זועקת: "לָמָּה זֶּה אָנֹכִי".
היא הולכת לדרוש את ה' ומקבלת תשובה שמזכירה במבנה ובמהות את מה שאברהם שמע: "שְׁנֵי גיים [גוֹיִם] בְּבִטְנֵךְ וּשְׁנֵי לְאֻמִּים מִמֵּעַיִךְ יִפָּרֵדוּ".
שוב - הכאב הגופני לא נעלם. היא תמשיך לסבול עד הלידה, והמאבק בין התאומים ילווה אותה כל החיים. אבל הכאב הזה איננו רק כאב של הריון קשה. הוא כאב של לידת עולם שלם.
התורה מלמדת אותנו כאן משהו עמוק על אמונה: הקב״ה כמעט אף פעם לא פותר לנו את הבעיה הפרטית בדיוק כמו שאנחנו מבקשים. הוא מרחיב לנו את המבט. אתה לא רק אדם ערירי. את לא רק אישה שסובלת מכאבי לידה. אתם נושאים בתוככם את ההיסטוריה כולה.
המוטיב חוזר שוב ושוב, לפעמים במילים דומות מאוד ("שָׂא־נָא עֵינֶיךָ וּרְאֵה" - בראשית י״ג 14), לפעמים במעשים: יעקב בורח, לבד, ישן עם אבן תחת ראשו - ורואה סולם שראשו מגיע השמיימה וה' מבטיח לו את אותה הבטחת פריה ורביה בכל הכיוונים. משה עומד על הצור ורואה את הים נבקע. אפילו בלעם - שמבקש לקלל - נאלץ להביט מראש הפסגה ולראות את העם כולו, ופתאום הברכה פורצת ממנו בעל כורחו.
מדוע דווקא "הַבֶּט־נָא"? כי הבטה היא מבט שחודר. בכל מקום שבו מופיע השורש ב.ט.ה בתנ״ך - בישעיהו, בחבקוק, בשיר השירים - הוא מסמן ראייה מעבר לפני השטח, אל העומק שמאחורי הכאב.
ואנחנו? אנחנו חיים בעידן שבו הכאב הפרטי מוגבר עד כאב. רשתות חברתיות, חרדות, משברים - הכול צורח: תסתכל רק על עצמך. והתורה באה ולוחשת לנו בדיוק את מה שלחשה לאברהם ולרבקה לפני אלפי שנים:
צא החוצה. אל תישאר באוהל החשוך של הייאוש. הַבֵּט־נָא הַשָּׁמַיְמָה.
הכאב שלך אמיתי. אבל הוא לא כל הסיפור. את חלק מסיפור שמתחיל בכוכבים ומגיע עד היום הזה - וסיפור שממשיך הרבה מעבר לך.
אברהם לא זכה לראות את כל הכוכבים. רבקה לא ידעה שהמאבק בבטנה יהפוך לאלפי שנות היסטוריה. אבל הם זכו להיות חלק מהסיפור.
גם אנחנו.
כי כמו שאמרו חז״ל: אברהם הסתכל על הכוכבים ואמר: אני מת, אין לי המשך. אמר לו הקב״ה: ממקומך הם נראים קטנים ורחוקים. ממקומי - הם אינסופיים. וכך גם זרעך. וכך גם אנחנו.